top of page
חיפוש
  • karinbgux

איך להתמודד עם חוויית האובדן

עודכן: 5 במרץ 2021

איך להתמודד עם ההבנה שהחיים השתנו ואין דרך חזרה? איך מתאבלים על מות החיים כפי שהכרנו אותם? ולמה זה לגמרי בסדר לא להתנחם כל כך מהר.


זה יכול לקרות בהדרגה כתוצאה מאלצהיימר או סוג אחר של דמנציה, זה יכול לקרות בבת אחת כתוצאה משבץ או חבלת ראש קשה, כך או כך התוצאה העגומה היא שהאדם שאהבתם השתנה. היכולות המוטוריות שלו שונות, יכולת החשיבה שלו השתנתה, היכולות הרגשיות השתנו. הוא לא האיש שהכרתם. הוא מישהו אחר.

כשההבנה שיש כאן שינוי דרמטי מחלחלת, מה בעצם עובר עליכם? יש לזה שם. קוראים לזה "אובדן עמום". אמביגיואס לוס.

למעשה, מדובר באבל לכל דבר. כן, אבל. משהו היה ואיננו עוד. האיש שהכרתם איננו, החיים שהכרתם אינם, העתיד שתכננתם התבטל. למה מוזר לנו לכנות את זה אבל? כי התרגלנו להאמין שיש לנו רק שני מצבים בחיים – חי או מת. על החי שמחים ועל המת מתאבלים. ובכן, מתברר שיש גם מצב שלישי – מות החיים כפי שהכרנו אותם. אלא שבתרבות שבה אנחנו חיים החשיבה הדיכוטומית - יש חי ויש מת וזהו - לא מוכרת לכולם. לכן אנשים עלולים לומר לכם דברים שהם לא מבינים עד כמה הם מכאיבים. כמה מכם, למשל, שמעו כבר את ה"אבל תגיד תודה שהוא לפחות חי" כשמדובר באדם שאתם תוהים כל יום אם חייו הם לא סבל שעדיף לסיים? נכון שלפעמים זה ממש מכעיס שאתם נדרשים להיות אסירי תודה על הדבר הכי קשה שתחוו? עזבו, הם לא מבינים ותאחלו להם לעולם לא להבין.

מותר לכם לכעוס, להיות עצובים, לחשוב מחשבות "לא מוסריות", לרצות לברוח, להשתבלל. אתם באבל. אין שום סיבה שתחשבו שהרגשות הקשים שלכם לא לגיטימיים. הם כן. והם טבעיים ונפוצים מאוד, פשוט אנחנו לא כל כך מדברים עליהם ולפעמים אנחנו אפילו לא מרשים לעצמנו להרגיש אותם, מחשש שהם מסמלים ויתור או אנוכיות. אז הנה, קיבלתם אישור ממני. מותר לכם להרגיש את זה. אם תרצו, אני גם אנפיק לכם אישור בכתב: "הנ"ל מתמודד עם אבל, נא לא לגרום לו להרגיש רע עוד יותר". אוקיי? אוקיי. אז בואו נתמודד. ביחד.

כשאדם מת, התרבות שבה אנחנו חיים מלאה בטקסים שאמורים להבהיר לנו ולסובבים שהמצב הוא סופי: יש לויה ושבעה ושלושים ויום שנה, יש לבוש מיוחד ומנהגים שצריך לבצע - כל הפעולות האלה נועדו להעביר לנו מהחוץ פנימה שהמצב בלתי הפיך. אני אדם חילוני, אבל אם יש נקודה אחת שבה אני מעריצה את היהדות זה שורת הטקסים והמנהגים שמלווים את המוות. הם מתחברים היטב לשלבים השונים של האבל:

הכחשה

כעס

מיקוח

דיכאון

קבלה

אבל באובדן עמום אין שום טקסים. כמו שאמרנו – רוב הציבור אפילו לא מבין שקרה כאן מוות, הרי האדם עדיין חי. אבל שלבי האבל האלה שמניתי – בהחלט קיימים. בניגוד לאבל על מת, כאן יש עמימות לגבי השלב האחרון – קבלה ובניית החיים מחדש. השלב הזה לפעמים אפילו נתפס כממש לא לגיטימי. הוא נתפס כויתור, הפקרה, משהו לא מוסרי. ובכן, זו טעות איומה, עוול ממש, לא לתת לשלב הזה לגיטימציה מלאה.

לזמן מה, אי אפשר להגדיר אותו במספר מדויק של ימים או חודשים, אתם אמורים לעבור את ארבעת השלבים הראשונים – הכחשה, כעס, מיקוח ודכאון. אתם גם עשויים לנוע אחורה וקדימה בין השלבים ולא רק קדימה. אבל החל משלב מסוים, שלאף אחד אסור להגיד לכם מתי בדיוק הוא אמור להתרחש, צריך לקבל את המצב ולהתחיל לבנות את חייכם מחדש.

מה זה אומר לבנות את החיים מחדש?

  1. בראש ובראשונה – תחזרו לעבוד מחוץ לבית. להיות 24/7 מסביב לחולה ישחוק אתכם עד לרמה שבה אתם מעמידים את עצמכם בסיכון בריאותי משמעותי. סטרס ודיכאון מובילים לאירועי לב, אירועים מוחיים ומחלות נוספות שאם תלקו בהן אתם עלולים להפוך בעצמכם לתלויים בזולת. אדם אחד כבר נפגע – למה עוד אחד? לכו לעבוד כי אתם צריכים את הכסף, כי אתם צריכים להיות גם בחברתם של אנשים שחיים מסלול חיים אחר לגמרי, כי אתם צריכים לחוות חוויות אחרות שיתנו לחיים משמעות. לא חייבים לחזור מיד למשרה מלאה, זה יכול להיות הדרגתי. אולי האירוע הזה יוביל אתכם להחליף מקצוע, כמו שקרה לי ולעוד רבים אחרים, אבל מה שבטוח הוא שהעבודה היא משענת חשובה לזהות שלכם והיא חלק מהשיקום שלכם. כן, גם אתם משתקמים בסיפור הזה.

  2. כדי לצאת לעבוד או אפילו כדי לצאת לפעולות אחרות כמו לפגוש חברים, ללכת לחוג, או סתם לפרוש לשעה לבהות בים – צריך עזרה. בסירטונים אחרים המלצתי איך להשיג אותה מחברים ובני משפחה. עוד לא עשיתם את זה? אוקיי, עכשיו כבר באמת הגיע הזמן. תפסיקו לפחד לבקש טובות. פנו לבני המשפחה והחברים, במרוכז או בנפרד והסבירו להם שאתם מבקשים לחלוק בנטל. תסדירו איתם מועדים קבועים שבהם הם מגיעים להחליף אתכם וערכו לכל אחד מהם חפיפה מסודרת. הכי טוב? שיהיה להם דבר מה קבוע שהם עושים עם החולה במשמרת: בן המשפחה עם הנטיות הארטיסטיות יגיע פעם בשבועיים לשעה ללמד ציור או נגינה, קרוב המשפחה שאוהב לקשקש יגיע להקריא מאמר או ספר, החבר השתקן שאין לו מושג מה לומר יגיע לצפות עם החולה בכדורגל או בסרט. אנשים רוצים לעזור, אבל קל להם יותר לעשות את זה כשהם יודעים בדיוק את הגדרת המשימה ולוחות הזמנים. לא הצלחתם? אז אפשר להשיג עזרה בתשלום או בעזרת מתנדבים מעמותות או מהרשות המקומית.

  3. תשיגו עזרה רגשית. נכון, לא כולנו ששים לדבר עם פסיכולוגים וחלקנו ממש לא אוהבים קבוצות תמיכה, אבל גם קשה לנו מאוד להסביר את מצבנו לחברים שלא חווים את המצב הזה. זו לא סיבה להתעטף בשתיקה. אל תפחדו שאם תדברו זה יוביל אתכם להתפרקות שאחריה לא תוכלו לאסוף את השברים. אנחנו מאוד ממליצים על פסיכולוגים רפואיים שהוכשרו לטפל בדיוק בחוויה הזו, של אובדן וצער, אבל בחמ"ל בר גפן אחד הדברים האהובים עלינו זה גם לחבר בין אנשים שחווים עכשיו את האבל לבין כאלה שכבר היו בסרט הזה בדיוק ויכולים להבין אתכם באמת. הם לא מטפלים מוסמכים, אין להם תרופת פלא שתתקן את הכל, אבל לא תצטרכו אפילו לסיים את המשפט כדי שהם יבינו בדיוק על מה אתם מדברים. זה יכול להיות קשר טלפוני אחת לשבועיים שבו אתם צורחים דרך המכשיר: "דיייי! אני לא יכולה יותררר!" ומנתקים, זה יכול להיות שיחות עומק, זה יכול להיות מלווה במפגשים פיזיים וזה יכול להפוך לחברות הדוקה, הכל פתוח, הכל אפשרי. בעוד כמה שנים, אולי אפילו בעוד כמה חודשים, אתם עשויים להפוך להיות אלה שעוזרים לאחרים. זה יהיה אדיר, עבורכם ועבורם. אבל כדי שזה יקרה – קודם כל חייבים לקום. קומו.

אם יש לכם עוד שאלות – פנו אלינו לחמ"ל. היינו בסרט הזה, אנחנו מכירים אותו היטב.



73 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page