אמא מתנגדת להכניס מטפל/ת זר/ה

אתם מתקשים לגרום לאמא שלכם להכניס הביתה מטפל/ת זר/ה לסעוד את אבא? אולי לנו היא תקשיב. אולי אם מישהי שכבר הייתה במצבה תסביר לה את הדברים ממקום שמבין את החששות - הנכונות תגיע. מה יש לנו להפסיד מלנסות? אנא העתיקו את הטקסט שכתוב כאן ושלחו אותו כאגרת מאיתנו אליה.

אמא יקרה,

צעדתי בנעליך ואני יודעת עד כמה קשה הדרך.

אני יודעת כמה זה קשה להכניס מטפל/ת זר/ה הביתה: החשש מאובדן הפרטיות, המחויבות הגדולה לאישך שאת מרגישה שאולי את מועלת בה אם את נעזרת בעוד אדם, הדאגה מהעלויות הכלכליות, והפחד השקט שאם תכניסי מטפל/ת הביתה, את כאילו מודה בקול רם שהמחלה ניצחה.

חוויתי את כל החששות והיסורים האלה כשבן זוגי הפך לסיעודי ואני כאן כדי לומר לך בראש ובראשונה:

את צודקת. זה באמת שינוי גדול.

אבל אמא יקרה, הכנסת מטפל/ת זר/ה זה צעד לכיוון הנכון. חששותייך עשויים להתבדות מהר ובעוד זמן לא רב את עוד עשויה לגלות שהחרטה היחידה שלך תהיה למה לא צעדת אותו קודם.

הוא האיש שלך, תני לו להשאר כזה

אולי הילדים לא מבינים עד כמה זה קשה לך. להם זה חד משמעי: "אם אבא לא מצליח יותר לתפקד לגמרי בכוחות עצמו – ברור שצריך להכניס מטפל!".

בך זה מעורר תרעומת וצער.

הנה משהו שהם צריכים להבין: לפני שהוא היה האבא שלהם, לפני שהוא היה הסבא של הילדים שלהם, הוא היה האיש שלך. את היית שם קודם. את ראית אותו במלוא תפארתו: חזק, עצמאי, בריא. אולי הוא היה ונשאר אלוף נעוריך ואולי דווקא ראית את השינוי שחל בו בהדרגה ואז בבת אחת. כך או כך, ברור שנקודות המבט שלך ושל הילדים שונות.

אני בוחרת רגע לשים בצד את זוית הראיה שלהם ולהסתכל על שלך, על הזוית הזוגית.

את כבר מזמן לא רק אשתו.

את האחות.

את הפיזיותרפיסטית.

את הנהגת.

את המזכירה.

את זו שקמה בלילה.

את זו שמרימה מהרצפה.

את זו שמתווכת מול הילדים.

את זו שזוכרת את התרופות.

גם בעבר היית יותר מבת זוג רומנטית. גם בעבר טיפלת בו קצת כמו אמא ולפעמים כמו בוסית או מזכירה. אבל הפעם זה שונה. הפעם זה כבר לא חלק מזוגיות שבה שני בני הזוג פועלים בהדדיות. הוא לא יכול לתת יותר בדיוק את מה שנתן.

כשאחד מבני הזוג הופך בעיקר למטפל, והשני בעיקר למטופל – הזוגיות נדחקת הצידה. לא מפני שהאהבה נעלמה, אלא מפני שהטיפול השתלט עליה. לא אשלה אותך להאמין שאפשר לעבור את המצבים האלה בלי פגיעה בזוגיות, אבל אפשר לצמצם אותה. הדרך לשם עוברת בהכנסת אדם שיקח על עצמו את כל אותם תפקידים טיפוליים שחורגים מאלה שהיו לכם כשהייתם צעירים יותר.

הוא לא ימנע ממך להמשיך להכין לאישך את המאכלים שהוא אוהב או לדאוג שהחולצה מגוהצת והצבע שלה מתאים למכנסיים (אלוהים יודע כמה בחירות איומות בלבוש ותספורת תיקנת לו לאורך השנים...). הוא לא ימנע מכם לשבת בערב או בשבת אחה"צ לשיחה שבה רק אתם מבינים על מה אתם מדברים. הוא לא יכול לקחת ממך את היכולת המופלאה שפיתחת להבין מה בדיוק אישך מרגיש רק על סמך מבט קצר בעיניים או בשפת הגוף. את ורק את מכירה את האיש שלך יותר מכולם. אבל את האישה שלו, לא המטפלת שלו. בדיוק כשם שאת גם לא המוסכניק שלו, לא רופא השיניים שלו ולא רואת החשבון שלו. הטיפול הוא עבודה מקצועית וזה לא המקצוע שלך.

"אבל אני נשואה לו. זו האחריות שלי."

נכון. אבל האחריות שלך היא לא לעשות הכול בעצמך. האחריות שלך היא לדאוג שהוא יקבל את הטיפול הטוב ביותר. לפעמים הטיפול הטוב ביותר הוא לא עוד זוג ידיים שלך, אלא עוד זוג ידיים לצידך.

אז איזה תפקיד זה משאיר לך? את גם בת הזוג אבל את גם הבוס. את מנהלת הטיפול.

את לא מוסרת את האחריות, את משנה את צורת האחריות. במקום לעשות הכול בעצמך, את מנהלת את מי שעושה.

לשמור עליך חזקה

יש משהו שרוב הנשים המטפלות לא מספרות. הן אומרות: "אני בסדר", אבל בפועל הן ישנות מעט מדי, אוכלות בחטף, לא הולכות לרופא, שוכחות לחדש לעצמן מרשמים, דוחות בדיקות. הן מתוחות, עצובות, חרדות, מנסות להעלות את הראש מעל המים אבל משקולות מושכות אותן מטה.

לפעמים הן אפילו לא שמות לב שזה קרה, עד שהגוף מחליט בשבילן לעצור.

אסור לנו להגיע למצב הזה, אמא. אנחנו חייבים לשמור עליך בריאה וחזקה. יש לך עוד חיים. אולי הילדים שמפצירים בך להכניס מטפל/ת אפילו קצת אנוכיים בסיפור הזה: הם רוצים שלילדים שלהם תהיה סבתא פעילה וצוחקת, הם אפילו רוצים שלהם עצמם עדיין תהיה אמא. הם לא מוכנים לראות אותך הולכת ונשחקת, הרי הורה אחד הם כבר חשים שהם מאבדים אז למה גם את השני?

אנחנו מכירים את הסטטיסטיקה: נשים בגיל השלישי שעוסקות בטיפול בבן משפחה נמצאות בסיכון גבוה יותר בעשרות אחוזים לתחלואה שנובעת ממצבי דחק. אנחנו לא מוכנים להיות חלק מהסטטיסטיקה הרעה הזו.

ואני אישית רוצה לומר לך, כמי שכבר שנים מטפלת בבן זוגה בסיוע מטפל זר: את חייבת עזרה לא בגלל שנכשלת, אלא להיפך: דווקא בגלל שהצלחת כל כך הרבה זמן לבד. 

"אבל אני לא רוצה אדם זר בבית."

נכון, המטפל הזר הוא אדם. ונכון – הוא זר. אולי תפתחו ידידות, אולי היחסים ישארו קורקטיים, אבל את יכולה להיות בטוחה במאה אחוז בדבר אחד: אין לו שום עניין להתערב בחייך. אם להודות על האמת – הוא היה מעדיף לחיות בבית ריק מאנשים נוספים גם כן. גם לו יש פרטיות שהוא חרד לה.

ביתך הוא מבצרך ובתוך המבצר הזה יהיה לו חדר משלו, אבל המבצר הוא שלך ואת קובעת את הכללים: עד להיכן מותר לו להכנס, באילו שעות, מתי קמים, מה סדר היום  ומתי היום מסתיים, מה נכנס למקרר ומה לא, מי יכנס הביתה ומי לא. כמובן שנדרשת כאן רגישות והגיון, נשמח לעזור לך עם כל דילמה בנושא, אבל הבית שלך ישאר קודם כל שלך.

בסופו של דבר, ברוב המשפחות, אחרי כמה שבועות, בני הבית מתקשים להאמין איך הסתדרו לפני כן. אבל אם במקרה שלך ברור שאין כימיה עם המטפל הזר – את הבוס ואת קובעת את מצבת כוח האדם.

"אני לא מתנגדת עקרונית, אבל אנחנו עוד לא שם"

יכול להיות שאמרת את זה? יכול להיות שאת צודקת. אבל אם את טועה – מחיר הטעות יהיה גבוה משנדמה לך.

אני הולכת לספר לך על מצב שראיתי אותו קורה שוב ושוב. למעשה זה אחד המצבים השכיחים ביותר שקורים לנשים מטפלות בגיל השלישי:

האישה מסייעת לבן זוגה לרדת במדרגות או להגיע מחדר השינה לשירותים באמצע הלילה. נדמה לה שזו פעולה קצרה ויש לה את הכוח לבצע אותה היטב. אבל הוא מאבד שיווי משקל או שיש איזו מהמורה בדרך או שהריצפה חלקה. היא נופלת. העצמות בגיל השלישי עדינות יותר והיא שוברת ירך או כתף. היא הופכת לסיעודית בעצמה.

זה מחיר אדיר שנשים משלמות על האמונה שהן ידעו בדיוק מתי הזמן להכניס כוח עזר הביתה.

גם אם מצבו הסיעודי של אישך זמני והוא צפוי להשתקם ולהתאושש, אל תשלי את עצמך שאת יכולה לבצע את הפעולות האלה במאה אחוזי הצלחה לכמה שבועות או חודשים.

עזבי מה שאומרים הילדים, עזבי מה שאומרות החברות שלך ותניחי בצד רגע את האגו שלו ושלך. הדרך הטובה ביותר לדעת "האם זה הזמן" היא לשאול איש מקצוע: פזיותרפיסט/ית, רופא/ה גריאטר/ית, אחות סיעוד, עובדת סוציאלית עם מומחיות בגיל השלישי, את יכולה גם להרים לי טלפון ולשאול. אין לנו שום אינטרס "לדחוף" לך בכוח אדם זר הביתה, אבל יש לנו יכולת להתבונן מבחוץ על מכלול הפרטים שמרכיבים את מצבכם התפקודי בבית ולהגיד מה כדאי לעשות כדי להרוויח חיים טובים יותר.

גם הוא משלם מחיר

גם האיש שלך משלם מחיר על כך שאת מנסה לעשות הכול לבד. כשאין עוד זוג ידיים בבית, הוא מרגיש את זה. הוא מרגיש שאת עייפה ושסבלנותך מתקצרת, גם אם את משתדלת שלא. בין אם הוא אסיר תודה ובין אם הוא מקבל את עזרתך באדישות - הוא מבין שמצבו מעמיס עלייך.

יש גברים שמתחילים להתבייש לבקש כוס מים, יש כאלה שמוותרים על מקלחת כי "לא נעים" , יש כאלה שמנסים לקום לבד ונופלים.

רבים מהם היו מעדיפים לדעת שמישהו עוזר להם לקום מהמיטה, מאשר לראות את האישה שהם אוהבים נשחקת מולם.

יש גם גברים שלכאורה מתנגדים. הבעל אומר: "אני לא רוצה מטפל."

אבל מה הוא באמת אומר? "אני לא רוצה להיות נטל."

זה שונה לגמרי.

לפעמים ההתנגדות של בעלך אינה התנגדות למטפל. היא התנגדות להכרה בכך שהוא זקוק לעזרה. דווקא כשמגיע אדם נוסף, רבים מהגברים מגלים שהם מרגישים פחות אשמים כלפי האישה שלהם.

דווקא הכנסת מטפל בזמן יכולה לשמור על העצמאות שלו. ושלך

כשמחכים יותר מדי, כבר יש נפילות, אשפוזים, שברים, בלבול, הידרדרות.

לעומת זאת, כשמכניסים עזרה מוקדם יותר, אפשר לעזור לו להתלבש, להתקלח, לצאת לטיול, לאכול בזמן, להגיע לרופאים, להמשיך להיות בבית שלו.

וזה ההבדל הגדול.

המטרה איננה לקחת ממנו עצמאות, אלא להאריך אותה.

יש גם צד כלכלי שרבים אינם מכירים.

הרבה משפחות דוחות את ההחלטה כי הן בטוחות שלא יוכלו לעמוד בעלויות.

בפועל הן מגלות לא פעם שהן כבר מוציאות סכומים גדולים יותר על מטפלות לפי שעה, מוניות, ימי עבודה שהילדים מפסידים ואשפוזים שאפשר היה למנוע. הזכרנו קודם גם את הסיכונים הרפואיים שאת עצמך עומדת מולם ושאם יתממשו יגדילו עלויות עוד יותר.

את מודאגת מהעלויות? בואי נשב ונבין בדיוק מה ההכנסות שלכם כיום, אילו זכאויות לעזרה כלכלית אולי טרם מימשתם וכמה בדיוק יעלה כוח העזר. אם המספרים יהיו גלויים על הדף יהיה לך קל יותר להבין בדיוק איפה את עומדת ומה האפשרויות שיש לך.

ולבסוף...

אני רוצה שתזכרי דבר אחד: הכנסת מטפל זר איננה הודאה בכישלון.

היא איננה ויתור על בעלך והיא איננה ויתור לעצמך או על עצמך. זוהי לא בחירה בין אהבה לבין עזרה.

לפעמים זו דווקא הדרך לומר: "אני אוהבת אותנו מספיק כדי שלא אנסה לעשות הכול לבד."

שתהיי לי בריאה,

לינוי בר גפן

מנכ"ל חמ"ל בר גפן – ניהול משברים רפואיים