שיקום: מי הצוות שנמצא במחלקת השיקום?

א. עובדת סוציאלית (עו"ס) – תיאורטית תפקידה של העובדת הסוציאלית במחלקת השיקום הוא לפעול לשיפור רווחת המטופל ומשפחתו, תוך התמקדות בהיבטים הפסיכו-סוציאליים של תהליך השיקום. בפועל, מדובר לא אחת בנשים ששכרן דל והעומס עליהן פסיכי, כך שהיכולת שלהן לעמוד בכל כובד הנטל נפגעת משמעותית. הפגיעה הזו, יחד עם תהליך שחיקה מואץ, עלולה להוביל לעיתים את החולה ומשפחתו לתחושות כעס ולעימותים עם העו"ס.

לעיתים גם אי ההבנה מהם בדיוק תפקידיה ומחויבותה של העו"ס עלולים לגרום לכך שלא ניעזר בה או שניעזר בה בצורה שגויה. אז הנה התפקידים המרכזיים של העו"ס:

· תיווך בין הצוות הרפואי למטופל ומשפחתו לצורך הבנת הצרכים והציפיות משני הצדדים.

· הערכה פסיכו-סוציאלית - ניתוח מצבו האישי, המשפחתי והחברתי של המטופל, זיהוי קשיים רגשיים (כגון דיכאון או חרדה) העלולים לעכב את תהליך השיקום והערכת יכולת המשפחה לתמוך במטופל מבחינה פיזית ונפשית.

· תמיכה רגשית וליווי - מתן תמיכה נפשית למטופלים ולמשפחות, ביחידים ובקבוצות.

· מיצוי זכויות – בדכ העוסיות במחלקות האלה ימצו אך ורק את הזכויות הקשורות בקופת החולים, תביעות ביטוח לאומי, תוי נכה לרכב והוצאת היתרי העסקה למטפלים זרים. למרבה הצער, חלקן לא התמחו בצורה יסודית בתחומים אלה ושגיאותיהן עלולות להוביל את המטופל ומשפחתו להסתבך בצאתם מהאישפוז עם מוסדות ממשלתיים שדורשים הבהרות ומסמכים מיותרים. לכן לא היינו ממליצים להיעזר בעו"סית למיצוי זכויות כלכליות המתמודדים עם אובדן תפקוד או שינוי באורח חייהם.

· תיאום העברת המטופל ממחלקת השיקום למסגרות המשך בקהילה (כגון שיקום יום, טיפול ביתי או מוסדות סיעודיים).

ב. רופא שיקומי - ראש הצוות במחלקת השיקום. מרכז את עבודת כל אנשי המקצוע: פיזיותרפיסטיות, מרפאות בעיסוק, קלינאיות תקשורת, פסיכולוגיות, עו"סיות ואחיות. בתחילת האשפוז הוא הסמכות לקבוע את היעדים השיקומיים למטופל ובהמשך עורך בקרה על ההתקדמות. 

במקרים בהם אין פוטנציאל שיקומי נוסף, הרופא השיקומי מוסמך להמליץ על מעבר למסגרת סיעודית או טיפול תומך בלבד. 

ג. פיזיותרפיסטיות – הפיזיותרפיה נועדה לשקם את המוטוריקה הגסה של המטופל: להפחית ספאזם (עוית השריר), לשפר שיווי משקל ויציבות, להגדיל מסת שריר וטווחי תנועה, לתרגל קימה והליכה וביצוע תנועות נוספות. המינון האידאלי בשלב האישפוז הוא חמישה טיפולי פיזיותרפיה בשבוע שימשכו כ 45 דקות כל אחד. בפועל, המציאות מלמדת, התדירות עלולה להיות נמוכה יותר ופרק הזמן קצר יותר. 

  ד. מרפאות בעיסוק (מרפב"ע) - ריפוי בעיסוק נועד להחזיר למטופל את היכולת לבצע פעולות יומיומיות (ADL) – כגון אכילה, לבוש, רחצה, כתיבה, בישול, ניהול משק בית, עבודה ותחביבים. בעוד שהפיזיותרפיה מתמקדת במוטוריקה הגסה, ריפוי בעיסוק מתמקד בשיקום מיומנויות מוטוריות עדינות (כמו תנועות ידיים ואצבעות), קוגניטיביות (זיכרון, ריכוז, תכנון), תחושתיות, רגשיות ותפקודיות שנפגעו. גם במקרה זה, תדירות הטיפול האופטימלית במחלקות השיקום היא 5 פעמים בשבוע, 30-45 דקות בכל פעם (בתחילת האישפוז, אם המטופל פגוע גם ביכולתו להתרכז, יש סיכוי שהטיפולים יהיו קצרים יותר).

ניתן לחלק את תפקידן של המרפאות בעיסוק לכמה חלקים:

- התמקדות בשיקום תפקודי יומיומי:  הדגש הוא על החזרת היכולת לבצע פעולות בסיסיות ומורכבות שנפגעו, תוך שימוש באסטרטגיות של שיחזור היכולת המקורית, לצד אסטרטגיות פיצוי שבהן מוצאים דרכים חדשות לביצוע משימות.

- שיקום קוגניטיבי ותחושתי: טיפול בבעיות זיכרון, קשב, תכנון, הזנחת צד, קשיי ראייה, ויסות רגשי ועוד.

- שימוש בטכנולוגיות שיקומיות:  שילוב עזרים, מכשירים אינטראקטיביים, תרגול במציאות מדומה, תרגול ממוקד משימה (Task-Specific Training),

- התאמת הסביבה:  לקראת השיחרור מהשיקום, מרפב"ע מטעם קופת החולים אמורה לראות את החולה ואת הבית שאליו הוא מיועד לחזור לאחר השיקום ולהמליץ אילו שינויים יש לבצע, כמו התקנת מאחזים, שינוי ריהוט, עזרים לאכילה/הלבשה). גם כאן ניכר פער בין הגדרות התפקיד למתרחש בפועל: לצערנו נתקלנו בחמ"ל לא אחת במרפאות בעיסוק שכלל לא ראו את החולה לפני שרשמו את המלצותיהן, או כאלו שתכננו את ההמלצות בהתאם למה שהן יודעות שקופת החולים תאשר ולא בהתאם לצורך המדויק של החולה. לכן אנו ממליצים, כמובן, להשתמש בשירותיהן (המצוינים בד"כ), אך כן לקבל חוו"ד נוספות במקרה הצורך.

כמו כן, בניגוד לפיזיותרפיה, שדורשת מטפל/ת צמוד/ה לצורך התירגול כדי למנוע סכנה לנפילות ותאונות אחרות, הרי שריפוי בעיסוק ניתן לתרגל לאחר השיחרור הביתה גם באמצעות טיפולים אונליין, שעלותם יקרה פחות משל מרפב"ע שמגיעה הביתה באופן פרטי. 

 ה. קלינאיות תקשורת – טיפול שמתמקד בשיקום היכולות השפתיות, התקשורתיות, הקוגניטיביות והבליעה שנפגעו עקב הפגיעה המוחית. המטרה העיקרית היא לשפר את יכולת המטופל להביע עצמו, להבין שפה, לתקשר עם סביבתו, ולמנוע סיבוכים כמו אספרציה (חסימת דרכי הנשימה עקב בליעה לקויה).

במהלך הטיפול קלינאית התקשורת תתרגל עם המטופל אחד או יותר מהדברים הבאים:

- תרגול שפה ודיבור: שיפור השליפה המילולית, הרחבת אוצר המילים, תרגול דקלום משפטים.

- תרגול בליעה: טכניקות כמו מאנוור מנדלסון (הארכת תנועת הגרון) או תרגילי חיזוק שרירי הלוע.

- שיקום קוגניטיבי: תרגול זיכרון, קשב ויכולת ארגון מסר.

- התאמת אביזרי עזר כגון תת"ח (תקשורת תומכת חלופית) למטופלים שיכולותיהם השפתיות נפגעו עד כדי כך שהם נדרשים להשתמש בלוחות תקשורת פיזיים או דיגיטליים כדי לבטא את עצמם.

גם במקרה של קלינאות תקשורת התדירות באישפוז מלא אמורה להיות כ 5 פעמים בשבוע, 30-45 דקות בכל פעם, אך גם במקרה הזה יתכן והתדירות תהיה נמוכה יותר בגלל מצוקת כוח אדם או קושי משמעותי מצידו של החולה לעמוד בטיפול.

וכמו במקרה של ריפוי בעיסוק, גם בקלינאות תקשורת ניתן לתגבר את התירגול לאחר השיחרור מאישפוז בעזרת "שיקום מרחוק" שבו קלינאית תטפל בנפגע אונליין ולא בנוכחות פיזית איתו. 

 ו. הידרותרפיסטיות - טיפול הידרותרפיה הוא פיזיותרפיה בבריכה טיפולית מחוממת ללפחות 30 מעלות, המנצלת את תכונות המים (ציפה, התנגדות, חום) לשיקום תפקודי, מוטורי ורגשי. הטיפול מתמקד בהשבת יכולת התנועה, שיפור שיווי משקל, הפחתת ספסטיות (נוקשות שרירים) ושיקום עצמאות בתפקוד יומיומי.

מיתרונות ההידרותרפיה:

• הידרותרפיה מאפשרת למשל לנפגעי שבץ שחצי מגופם משותק תרגול סימטרי של שני צדי הגוף, תוך הפחתת העומס על הצד הבריא. 

• הציפה במים מפחיתה לחץ על מפרקים ומאפשרת תרגול תנועות שאינן אפשריות ביבשה. 

• התנגדות המים מחזקת שרירים ללא סיכון לפציעה. 

• החימום בבריכה  מרפה שרירים נוקשים ומפחית כאב. 

• המים הם סביבה בטוחה שמפחיתה חשש לנפילות ומעודדת ניסיונות תנועה חדשים.

• 
  

במחלקות השיקום בבתי החולים, הטיפול ניתן בתדירות של 2–3 פעמים בשבוע, אבל יש מטופלים שבגלל העומס לא זוכים לקבל את הטיפול כלל. 

ז. פסיכולוג/ית שיקומי/ת – הטיפול אמור לסייע לעבד את החוויה הטראומטית ולגבש מחדש את תחושת הערך שנפגעה. יש אסכולות טיפול שונות בפסיכולוגיה השיקומית. נפוצה במיוחד היא שיטת ה CBT – טיפול התנהגותי קצר טווח שמתמקד בסיוע באמצעות שינוי דפוסי חשיבה והתנהגות בלתי יעילים.

מותאם במיוחד להתמודדות עם דיכאון, חרדה, תסכול, ירידה בדימוי העצמי וקשיי הסתגלות למצב החדש.  השיטה עוזרת למטופל לזהות מחשבות שליליות ("אני כבר לא אוכל לתפקד", "אין לי תקווה"), לאתגר אותן ולרכוש דפוסי חשיבה חדשים ומציאותיים יותר, לצד אימון בהתנהגויות חדשות שמקדמות הסתגלות ותפקוד.

מומלץ להמשיך בטיפול רגשי גם לאחר השיחרור, אבל נסיון לקבלו דרך קופת החולים עלול להוביל להמתנה בתור ארוך במיוחד ולכן כדאי לשקול חלופות, כמו שימוש בעמותות ופסיכולוגים מהמגזר הפרטי. חשוב להדגיש: מענה רגשי מועיל לא חייב להיות דווקא טיפול פסיכולוגי ו/או שיחתי. ספקטרום השיטות רחב ואם תפתחו את הראש לאפשרויות נוספות תמצאו שגם טיפול באמנות/מוזיקה/בעלי חיים/גננות יכול לספק הקלה וחיזוק.