שיקום - מי זכאי לשיקום ולמה יש מקרים שלא מאשרים אותו?

רק כמחצית מהישראלים שזקוקים לשיקום באישפוז אכן מקבלים אותו. השערוריה המתמשכת הזו נובעת בעיקר עקב מחסור במיטות אשפוז שיקומיות וחוסר מודעות לזכויות.

עם זאת, יש גורמים נוספים שעלולים להשפיע על ההחלטה לא להעביר חולה ממחלקה אקוטית למחלקת שיקום או למוסד שיקומי:

א. העדר פוטנציאל תפקודי: למשל בגלל פגיעה קוגניטיבית חמורה (כגון חוסר הכרה מתמשך או דמנציה מתקדמת) המונעת שיתוף פעול של המטופל.

ב. שיתוק מלא ללא סימני שיפור לאחר טיפול אינטנסיבי.

ג. סיבוכים רפואיים בלתי הפיכים: מחלות רקע קשות (כגון אי-ספיקת לב/ריאות) המגבילות את יכולת ההשתתפות בפעילות שיקומית. זיהומים כרוניים או מצב סיעודי מלא (לדוגמה, תלות מוחלטת בהזנה מלאכותית).

ד. העדר יעדי שיקום ריאלים: הערכה כי הטיפול לא יביא לשיפור משמעותי באיכות החיים או בתפקוד היומיומי.

את ההחלטה יקבל בבית החולים רופא שיקומי, תוך היוועצות ברופאים מומחים נוספים (נוירולוגים, אורטופדים, פנימאים, אונקולוגים – בהתאם לסוג המחלה או הפגיעה).

מדי פעם אנחנו נשאלים בחמ"ל: "האם כדאי לי להביא רופא חיצוני שיערער על הקביעה של הרופאים שהחליטו שאין למטופל פוטנציאל שיקומי?" התשובה לכך מורכבת. מחד, איננו רוצים לזרוע יאוש ולטעון באופן גורף "לא, אין טעם להיאבק בהחלטה". מאידך, עלינו גם לומר את מה שראינו לאורך השנים: ההסתברות שרופא חיצוני יגיע לבדוק חולה בבית חולים שאיננו עובד בו לא גבוהה ואם היא תקרה זה יעלה אלפי שקלים. רופאים רבים יסכימו, עם זאת, לעיין בניירת הרפואית של החולה ולהסתמך עליה בחוות דעתם. לעיתים קרובות משנדמה היא לא תהיה שונה מזו של צוות בית החולים, אך במקרה שכן, עלינו לזכור שממילא מרבית השיקום לא יעשה במסגרת המוסדית באישפוז, התחומה בזמן קצר. ההיערכות, לפיכך, צריכה להיות לשיקום שאחרי האישפוז, זה שנעשה בקהילה.