כשהילדים מסרבים שאמא תכניס הביתה מטפל/ת או שאבא יעבור לבית אבות

נשים רבות בגיל השלישי מוצאות את עצמן הופכות למטפלת העיקרית – לפעמים היחידה – בן הזוג שהפך לסיעודי. הן קורסות תחת הנטל, אבל ילדיהן משוכנעים שמתפקידן לשאת בו ללא הכנסת כוח עזר סיעודי וללא שקילת האפשרות לפתרון מוסדי. המצב הזה מסוכן לכל המשפחה. אם את כלואה בין עומס טיפולי לנקיפות מצפון וחשש מתגובת ילדיך, ניסחתי עבורך פניה לילדים שאולי תסייע להם להבין

ילדים יקרים,

אם אתם קוראים את המכתב הזה, כנראה שאביכם כבר אינו מסוגל להסתדר בכוחות עצמו.

אולי מדובר באבא אחרי אירוע מוחי, דמנציה, מחלה ממושכת או פשוט זקנה שהכבידה על הגוף, תהיה הסיבה אשר תהיה, אמא לקחה על עצמה את תפקיד המטפלת באופן כמעט טבעי. בהתחלה זה נראה אפשרי.

מבשלים, עוזרים להתקלח, מלווים לרופאים, קמים בלילה, מרימים מהרצפה, מנהלים תרופות, מתמודדים עם בירוקרטיה. אחר כך נוספות גם הדאגה המתמדת, האחריות והבדידות.

לאט לאט, בן או בת הזוג מפסיקים להיות בני זוג והופכים למטפלת ומטופל. המשמעויות של זה עלולות להיות פחות רומנטיות ודי מסוכנות.

למה?

כי לא יעבור זמן רב עד שהמסירות תפסיק לייצג את כוח המחוייבות והאהבה ותהפוך לעומס בלתי אפשרי. תחושת המחוייבות, אליכם ואל רגשותיכם ואל אבא ורגשותיו, תכלא את אמא במצב שהגוף והנפש כבר מבקשים לעצור.

מחקרים רבים בעולם מראים שמטפלים משפחתיים נמצאים בסיכון גבוה יותר לדיכאון, לחרדה, להפרעות שינה, למחלות לב וכלי דם, לירידה במערכת החיסון ואף לתמותה מוקדמת. המונח המקצועי הוא "עומס מטפל" (Caregiver Burden), אבל מאחורי המילים היפות מסתתרת מציאות קשה: אנשים שמאבדים בהדרגה את בריאותם בזמן שהם מצילים את האדם שהם אוהבים.

אולי גם אצלכם אמא אומרת שהיא כבר לא מסוגלת.

אולי אבא מודה שהוא מותש.

אולי הם מבקשים להכניס מטפל זר הביתה.

אולי אפילו מעלים לראשונה את האפשרות של מעבר למסגרת סיעודית.

ואולי אתם שומעים את הבקשות האלה ומרגישים כאילו ויתרו על ההורה החולה.

אבל ברוב המקרים, ההפך הוא הנכון:

בקשה לעזרה אינה בגידה או נטישה. אלא הודאה אמיצה בכך שגם מי שאוהב בכל ליבו הוא עדיין בן אדם.

אני פוגשת לא מעט ילדים שמתנגדים להכנסת מטפל זר או למעבר למסגרת סיעודית. כמעט תמיד ההתנגדות נובעת ממקום טוב: הרצון להגן על אבא, לכבד את רצונו, לשמור על הבית ועל המשפחה כפי שהיו תמיד.

אבל הרצון הזה מטיל לרוב את כל כובד המשקל על כתפיו של אדם אחד  - אישה בגיל השלישי שכוחותיה אוזלים.

רוב הילדים אינם חיים עם הוריהם. הם מגיעים לביקור, מתקשרים, דואגים, מסיעים לבדיקות כשצריך, וכל אלה חשובים מאוד. אבל בסופו של יום הם חוזרים לביתם, למשפחתם ולעבודתם. אמא לא. היא נשארת איתו ועם חרדת הנטישה מחד וההשארות מאידך.

היא זו שקמה שלוש פעמים בלילה,  שמחליפה בגדים רטובים, מרימה מנפילות, מתמודדת עם הכאבים, עם הבלבול, עם חוסר השינה ועם הפחד המתמיד שמשהו יקרה כשאיש אינו רואה.

לכן, לפני שאתם אומרים לאמא "אסור להוציא את אבא מהבית" או "עוד לא צריך מטפל זר", שאלו את עצמכם בכנות:

מי יישא בתוצאות של ההחלטה הזאת?

האם אתם מוכנים לקחת חלק ממשי בנטל - להיות שם מדי יום, מדי לילה, שבוע אחר שבוע?

אם התשובה היא לא, וזה מובן לחלוטין לרוב המשפחות, אולי נכון שגם מי שנושא כמעט לבדו בכל העומס יהיה זה שקולו יקבל את המשקל הגדול ביותר בהחלטה. אולי במקום לכבול אותה למחוייבות שתפיל את שניהם, את אמא ואת אבא, עליכם לעודד אותם לפתרונות שמפחיתים את הסיכון, מתוך הבנה שהיא הנושאת העיקרית בו?

הרי אין סמכות בלי אחריות ולכן מי שמשלם את המחיר היומיומי של ההחלטה צריך להיות גם מי שקולו נשמע.

כדאי גם לשאול את עצמכם בכנות:

אם אמא הייתה מתמוטטת מחר ומתאשפזת, האם זו הייתה תוצאה טובה יותר?

אם היא עצמה חולה, מותשת או סובלת מכאבים - האם נכון לבקש ממנה להמשיך להיות אחות, פיזיותרפיסטית, נהגת, כוח עזר ומנהלת משק בית, עשרים וארבע שעות ביממה?

האם זו באמת הדרך שבה הייתם רוצים שהעשור האחרון של חייהם המשותפים ייראה?

מטפל זר אינו מחליף את המשפחה ובית אבות אינו מוחק אהבה.

בשני המקרים, המטרה היא אחת: לאפשר לשני ההורים להמשיך לחיות בכבוד ובביטחון.

לעיתים דווקא כשמגיע מטפל, בן או בת הזוג יכולים סוף סוף קצת לחזור להיות בני זוג. היא תוכל לשבת לידו, לדבר, להחזיק יד, לראות יחד טלוויזיה או לצאת לשעה מהבית בלי פחד.

ולפעמים, כאשר טיפול בבית כבר אינו בטוח או אינו אפשרי, מעבר למסגרת סיעודית טובה מאפשר טיפול מקצועי מסביב לשעון, ובמקביל מחזיר למשפחה את האפשרות להגיע מתוך אהבה  ולא מתוך תשישות.

לפני שאתם מקבלים החלטה, חשוב לזכור דבר נוסף.

המציאות אינה מתחלקת רק לשתי אפשרויות – "להמשיך כרגיל" או "בית אבות".

בין שתי הקצוות האלה יש עולם שלם של פתרונות.

אפשר להכניס מטפל זר. אפשר להיעזר במטפל ישראלי למספר שעות ביום. אפשר לשלב מרכז יום, מסגרות שיקום, נופשונים, אשפוז זמני או כל פתרון אחר שיאפשר למשפחה לנשום ולהתארגן מחדש.

ולא פחות חשוב מזה: שום החלטה אינה גזר דין לכל החיים. כל החלטה שתקבלו הפיכה ואחת לכמה זמן ראוי לבחון מחדש את ההחלטות שהתקבלו ולשנות אותן במידת הצורך. אפשר להחליט על הכנסה זמנית למקום מוצלח עד שהבית והעזרה יהיו מוכנים, אפשר להעסיק מטפל/ת העסקה של כמה חודשים – יש טווח שלם של אפשרויות.

משפחות רבות חוששות לקבל החלטה משום שהן מפחדות שלא יוכלו לחזור מהדרך שבחרו.

אבל החיים אינם חוזה אחיד אלא טיוטה עם אינספור שינויים לאורך הדרך.

ככל שמצבו הרפואי של אדם משתנה, כך גם הפתרון המתאים לו יכול להשתנות:

לפעמים מטפל זר מאפשר להישאר בבית עוד שנים רבות.

לפעמים דווקא המעבר למסגרת סיעודית משפר את מצבו של החולה ואת איכות החיים של שני בני הזוג.

אל תחכו לרגע שבו גם אמא תחלה, כי אז כבר יהיו לכם שני הורים שזקוקים לטיפול, במקום אחד.

לפעמים, המעשה הכי אוהב שאפשר לעשות עבור ההורה החולה הוא להציל גם את האדם שמטפל בו.

וגם הוא, בדיוק כמו ההורה החולה, ראוי לחיות את השנים שנותרו לו בכבוד, בבריאות ובקצת שקט.

שתהיו לי בריאים,

לינוי בר גפן,

מנכ"ל חמ"ל בר גפן