רק כמחצית מהישראלים שזקוקים לשיקום באישפוז אכן מקבלים אותו. השערוריה המתמשכת הזו נובעת בעיקר עקב מחסור במיטות אשפוז שיקומיות וחוסר מודעות לזכויות. עם זאת, יש גורמים נוספים שעלולים להשפיע על ההחלטה לא להעביר חולה ממחלקה אקוטית למחלקת שיקום או למוסד שיקומי: א. העדר פוטנציאל תפקודי: למשל בגלל פגיעה קוגניטיבית חמורה (כגון חוסר הכרה מתמשך או דמנציה מתקדמת) המונעת שיתוף פעול של המטופל. ב. שיתוק מלא ללא סימני שיפור לאחר טיפול אינטנסיבי. ג. סיבוכים רפואיים בלתי הפיכים: מחלות רקע קשות

החלטתם לפעול בכוחות עצמכם למיצוי הזכויות שלכם או של בן משפחה שנפגע ממחלה קשה או תאונה? כל הכבוד על היוזמה. הנה כמה עצות שכדאי ללמוד היטב לפני שצוללים לעומקה של בירוקרטיה: האם יש לכם את הזכות לפעול בשם בן משפחה שנפגע? הביאו בחשבון שאם החולה נמצא במצב קוגניטיבי שלא מאפשר לו לקבל החלטות בשיקול דעת או לחתום על מסמכים, בני המשפחה/חברים יצטרכו לפעול בשמו. הגופים הממוסדים ידרשו במצב כזה אישור רשמי לכך שהחולה אכן ביקש שיפעלו בשמו – יפוי כוח מתמשך או אפוטרופסות. אם היה מדובר באדם ש

אתם מתקשים לגרום לאמא שלכם להכניס הביתה מטפל/ת זר/ה לסעוד את אבא? אולי לנו היא תקשיב. אולי אם מישהי שכבר הייתה במצבה תסביר לה את הדברים ממקום שמבין את החששות - הנכונות תגיע. מה יש לנו להפסיד מלנסות? אנא העתיקו את הטקסט שכתוב כאן ושלחו אותו כאגרת מאיתנו אליה. אמא יקרה, צעדתי בנעליך ואני יודעת עד כמה קשה הדרך. אני יודעת כמה זה קשה להכניס מטפל/ת זר/ה הביתה: החשש מאובדן הפרטיות, המחויבות הגדולה לאישך שאת מרגישה שאולי את מועלת בה אם את נעזרת בעוד אדם, הדאגה מהעלויות הכלכליות, והפח

צער, בלבול, חוסר וודאות ואפילו כעס – כל אלה רגשות שמציפים אותנו כשאנחנו או יקירינו נקלעים למשבר רפואי. גם אני חשתי את הרגשות האלה מסתחררים בי ומאיימים להפיל אותי לקרשים כשבן זוגי עבר אירוע מוחי לפני כעשור: מאיפה להתחיל לטפל במשבר הזה? האם קודם לנסות לאתר חוות דעת רפואיות נוספות? מה אני עושה עם ביטוח לאומי ועם הביטוחים הפרטיים? האם יש לי בכלל את הכיסויים המתאימים? מי אמור לממן את השיקום? מאיפה משיגים כיסא גלגלים ראוי? המון שאלות שהסביבה מתגייסת לענות עליהן בבליל של תשובות סותר

משברים רפואיים שולחים זרועות לכל תחומי החיים של החולה ומשפחתו, גם למקום העבודה שלהם וזהותם המקצועית. מה קורה כשהעובד שלכם במשבר אבל מסרב עדיין לגלות לכם? ב 2014 בן זוגי עבר אירוע מוחי, תוך כדי שהוא באישפוז ילדתי ובזמן שאני עדיין תפורה מניתוח קיסרי ומנסה לעכל שחיי השתנו מהקצה אל הקצה - התחלתי לצלם תכנית תחקירים חדשה בשם "עושות חשבון". זה לא שהצוות שעבד איתי לא ידע על מה שקורה, אבל נראיתי מאוד מאופסת וחזקה, אז הכל התנהל כשיגרה. אבל כעבור שנתיים, שחוקה עד כלות, עזבתי את התכנית ו

איך להתמודד עם משבר שליטה ארוך טווח? הזמנה להרצאה שלום, אני לינוי בר גפן. לפני 6 שנים בן הזוג שלי, בן, עבר אירוע מוחי קשה והפך לנכה סיעודי עם בעיות מוטוריות וקוגניטיביות קשות. וכאילו זה לא קשה מספיק, באותו זמן גם הייתי בהריון וילדתי את בני הבכור בזמן שבן מאושפז. נשמע מצב קצת קיצוני נכון? אולי, אבל אירועי משבר קיצוניים שמשנים את החיים עשויים לקרות לכל אחד ואחת מאיתנו. זה יכול להיות אירוע רפואי, גירושים כואבים, בעיה בהתפתחות הילדים או דרמה בזהות המקצועית שלנו. ככה או ככה מדובר

לא היה קל להשיג עובד סיעודי זר, נכון? גם המידע שנוגע לתנאי ההעסקה של העובד לא תמיד מגיע מתאגיד הסיעוד בצורה מדויקת. הנה כמה תשובות לשאלות שכיחות של אנשים שמבקשים להעסיק מטפל או מטפלת סיעודיים זרים. המטפלת אמורה לקבל מעין דמי כיס שבועיים בסך 100 ש"ח. האם הסכום הזה הוא חלק מהשכר החודשי ומשולם למעשה כמקדמה או שזה בנוסף לשכר החודשי? התשובה: חד משמעית מדובר במקדמה על חשבון השכר החודשי ולא תוספת. תאגיד סיעוד שממליץ לכם להציע את הכסף כתוספת מבקש מכם לעשות דבר שהחוק כלל לא דורש. האם

מי זכאי לגימלת סיעוד מביטוח לאומי? מה ההבדל בין הדרכים השונות שבהן ניתן לקבל אותה? והאם כדאי לנו לקבל גימלה ישירה או לבקש שהגימלה תנתן לנו בצורת סל שירותים? כאשר מצבו הבריאותי של אדם שחצה את גיל העבודה - 67 לגברים ו 62 לנשים - הדרדר עד כדי סיעודיות והוא פונה לביטוח לאומי, מתבצעת בחינה של מצבו בביצוע פעולות היומיום, שנקראת "מבחן הערכת תלות". בעבר המבחן הזה נערך לרוב בבית הקשיש, אך כיום ביטוח לאומי בעיקר נסמך על הניירת הרפואית ולא עורך בדיקה בבתים. המבחן הזה מבקש לבדוק את יכול

כשיקירנו הופך לחולה התלוי בזולת מיד אנחנו מתמלאים נקיפות מצפון: איפה טעיתי? מה יכולתי לעשות כדי למנוע את המצב הזה? ועכשיו כשחלה, מה אני יכול לעשות כדי לתקן? אנחנו מוכנים לתת הכל כדי להחזיר את הגלגל לאחור. הדבר נכון שבעתיים אם בגלל האירוע הרפואי החולה חווה שינוי משמעותי גם קוגניטיבית או נפשית. בסרטון אחר הסברנו שהחוויה שלנו כקרוביו של החולה היא אבל לכל דבר. בתוך החוויה הזו משתוללות להן נקיפות המצפון ומבקשות להלחם מלחמת חורמה בהבנה שחל כאן שינוי לכל החיים. בהבנה שגם אם המצב ישת

אכפת לכם מהחולה ואתם רוצים לעזור לו ולבני משפחתו לצלוח אישפוז ממושך. הנה מה שכדאי שתעשו ומה שלא: אל תגיעו לבית החולים אם לא התבקשתם ובטח שאל תגיעו בהפתעה. ביקורים עשויים להתיש גם את החולה וגם את המשפחה שצמודה אליו וביקורים בהפתעה עלולים לתפוס את החולה ומשפחתו ברגע שבו הם מעדיפים פרטיות. רוצים לבוא בכל זאת? סמסו לשאול אם אפשר ותכתבו כבר באותה הודעה שאתם מבינים לחלוטין אם כרגע זה מוקדם מדי. הגעתם לבקר בבית החולים? אל תגיעו בידיים ריקות. לא, אל תביאו פרחים ובלונים, זה לא מו

איך להתמודד עם ההבנה שהחיים השתנו ואין דרך חזרה? איך מתאבלים על מות החיים כפי שהכרנו אותם? ולמה זה לגמרי בסדר לא להתנחם כל כך מהר. זה יכול לקרות בהדרגה כתוצאה מאלצהיימר או סוג אחר של דמנציה, זה יכול לקרות בבת אחת כתוצאה משבץ או חבלת ראש קשה, כך או כך התוצאה העגומה היא שהאדם שאהבתם השתנה. היכולות המוטוריות שלו שונות, יכולת החשיבה שלו השתנתה, היכולות הרגשיות השתנו. הוא לא האיש שהכרתם. הוא מישהו אחר. כשההבנה שיש כאן שינוי דרמטי מחלחלת, מה בעצם עובר עליכם? יש לזה שם. קוראים לזה "

יקיריכם עומדים להשתחרר ממחלקת השיקום הביתה. התאריך כמעט תמיד נראה לא סביר: הרי הוא עדיין לא השתקם לחלוטין, אז מה פתאום כבר שולחים הביתה? כך או כך, הרגע לחזור הביתה יגיע, אז הנה כמה עצות לפני שתקבלו תאריך שיחרור: מזל טוב, נכנסתם לעולם הניירת. זה הזמן להתחיל לסדר אותה. מה היא צריכה לכלול? סיכומים רפואיים מתקופת האישפוז וכמובן את הסיכום האחרון, את המלצות בית החולים להמשך השיקום לאחר השיחרור מהמקום, רשימת תרופות, דיסקים של בדיקות דימות וכמובן גם את הפיענוחים שלהם. אם אתם לא

אדם אהוב עבר פגיעה מוחית לפני זמן קצר ואתם מלאי חרדה ושאלות. בואו ננסה לתת כעת מענה לאחת מהן: איך נראה המעבר למחלקת שיקום? יש שלושה מעברים משמעותיים במסע שעוברים נפגעי ראש ובני משפחותיהם: המעבר הראשון מתרחש מיד בקרות האירוע המוחי: מעבר מהחיים הרגילים בחוץ לאישפוז. זה המעבר למחלקה אקוטית. המעבר השני הוא מהמחלקה האקוטית למחלקת שיקום בתוך בית החולים או למוסד שיקומי. יש כאלה שלא מועברים לאישפוז ממוסד אלא משוחררים לביתם, אבל במצב הזה נעסוק בהזדמנות אחרת. המעבר השלישי הוא מהשיקום ה

גיל הגיע אלי מודאג מהנטל שנפל על אשתו של חברו הטוב כשלקה בדום לב. ביחד מצאנו לו מוסד רפואי מתאים, הגשנו תביעות לביטוח והמשפחה למדה שגם לילדים של חולים יש זכויות. מרים הגיעה אלי אחרי שהתיאשה למצוא פתרון למחלה הנוירופטית ממנה סבלה. ביחד הבנו שהמחלה כרונית, אבל ניתן להפחית את הכאב ואת התלות בבני המשפחה. מיכל הגיעה אלי בנסיון להבין האם כדאי להחזיר את אביה פגוע המוח לביתו או למצוא לו מוסד ראוי. היא רצתה אדם שיודע איך נראים חיי משפחה עם פגוע מוח בבית, כדי שתוכל לקבל החלטה מושכלת. ל

מזה חצי שנה פועלת בישראל מערכת מהפכנית לטיפול בנפגעי שבץ הכוללת אלגוריתם חדשני שפיתח אחד ממומחי הנוירוטכנולוגיה הבולטים בעולם ● במשך כמה חודשים בדקו את המערכת לינוי בר-גפן ובן זוגה, פגוע מוח מזה 5 שנים ● החדשות הטובות: זה עובד ● החדשות הרעות: זה לא זול או פשוט כתבה שכתבתי ב"זמן ישראל" קראו כאן: https://www.zman.co.il/48231/

המקרה של לינוי בר גפן ובן זילכה הוא הסיוט של כל אחד. בעודם מצפים ללידת בנם הבכור, בן עבר אירוע מוחי בעת הליך רפואי נפוץ, שהותיר אותו פגוע ראש ונכה במאה אחוז. בבת אחת הפכה לינוי למטפלת סיעודית של בן זוג שלא מזהה אותה. ארבע שנים אחרי, הם חושפים את התביעה נגד ביה"ח שיבא בגין רשלנות חמורה ומסבירים איך נאבקים על כל טיפה של אור כשמסביב יש כל כך הרבה חושך. כמו ברגע שבו בן הצליח להקליט שיר חדש עם חברו הטוב דודו טסה כתבה מ-7 לילות, של עינב שיף, על הסיפור של בן ושלי. קראו כאן:...

מאמר שכתבתי ל"זמן ישראל": לפני חצי שנה גיל יצא לשחיית בוקר שגרתית, ולקה באירוע מוחי בבריכה ● גרעין קשה של עשרה חברות וחברים שלו פנו אל לינוי בר-גפן, כדי לנסות לסייע לו עם יציאתו מבית החולים ● בקרוב מאוד הם יבינו עד כמה זה קשה - אבל אפשרי קראו כאן: https://www.zman.co.il/40989/

לפני שנים לא מעטות, כשאמא שלי הייתה יועצת חינוכית, היא הגיעה לבקר במחלקת השיקום תלמיד כיתה א' מבית הספר שבו עבדה, שעבר תאונת דרכים קשה. מעבר לפגיעות האורטופדיות הרבות, התאונה פגעה גם בראשו של הילד והפגיעה המוחית הובילה לשינוי דרמטי ביכולותיו הקוגניטיביות. המבקרים הרבים, מלאים בכוונות טובות, ניחמו את אמו של הילד: "לפחות הוא לא מת! העיקר שהוא חי!". אבל האם העצובה רק הנהנה בשתיקה. כשהלכו, אמרה בשקט לאמי: "הם לא מבינים שהבן שלי, הילד שהכרתי, איננו". פעמים רבות חשבתי על האם הזו אח