מלכודת המעברים – איך להיערך למעבר מאישפוז לשיקום ומהשיקום חזרה הביתה?

הנה מגיע הרגע שבו אומרים לכם: "היום הוא עובר לשיקום!" או "היום הוא יוצא הביתה!". לצד ההתרגשות, יש גם חשש איך זה יעבוד. החשש הזה מוצדק: המעבר מאישפוז במחלקה אקוטית למוסד שיקומי והמעבר מהמוסד השיקומי הביתה אלה מעברים קשוחים שדורשים הכנה משמעותית כדי שלא יווצרו ציפיות שווא. 

1. המעבר מהמחלקה האקוטית למחלקת/מוסד השיקום – כשבן זוגי היה מאושפז בטיפול נמרץ, שכבו לצידו בחדר גברים ונשים שכמוהו  פירפרו בין חיים למוות. טיפול נמרץ הוא מקום מוקפד ושקט ולכן נפלתי לאשליה שהפרק הזה הוא האיום מכולם. במקביל, החזקנו בתיקווה שכשיתעורר מהתרדמת "החיים יחזרו לנקודה שממנה נקטעו". גם כשהבנו שיהיה צורך בשיקום, השלינו את עצמנו להאמין שבעבודה אינטנסיבית ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. אבל אז הגיע הזמן לעבור למחלקת השיקום, מעבר שציפינו לו בקוצר רוח, והמציאות היכתה בנו. אני זוכרת שבפעם הראשונה שנכנסתי למחלקת השיקום לקיתי בהלם ממש: במסדרונות ראיתי אנשים בכיסאות גלגלים או מתרגלים הליכה מתנדנדת, חלקם עם גולגולות פחוסה (תוצאה של ניתוח להסרת חלק מהגולגולת כדי להפחית לחץ על המוח). ההמולה ומגוון המגבלות היו מסחררים. לצערי איש לא ערך לנו סיור מקדים במחלקה ולא הסביר לנו עם כניסתנו אליה כיצד הדברים אמורים להתנהל. נאלצנו "ללמוד תוך כדי תנועה". גם לכם צפוי מצב דומה, אבל ביכולתכם לשנות אותו: בטרם יועבר יקירכם למוסד שיקומי או למחלקת שיקום בביה"ח שבו אתם נמצאים, גשו לראות את המקום והתעניינו בנהליו. לא תוכלו לדעת מראש עם מי תהיו בחדר ומי תהיה הפזיותרפיסטית שלכם, אבל כן תוכלו להתרשם מסדר היום, מהצוות, מהאוכלוסיה המאושפזת ומבני המשפחה שיהפכו בשבועות הקרובים לשותפים שלכם למסע.

2. 
   

3. המעבר ממחלקת/מוסד השיקום הביתה - בזמן שאנחנו או יקירינו באישפוז לעיתים הגעגועים הביתה ולחיים הקודמים משלים אותנו לחשוב שכדאי להשתחרר כמה שיותר מהר הביתה. זו מחשבה שיכולה להיות נכונה רק אם המטופל מיוצב רפואית ויש לכם ממון רב לממן שיקום ביתי. למה נדרש ממון רב? כי קופת החולים לא תספק לכם את היקף הטיפול שנותנים במחלקות השיקום באישפוז המלא. בנוסף, אם המשתקם לא עצמאי ביכולותיו, תצטרכו לממן כוח עזר סיעודי שעד כה ניתן לכם באישפוז בחינם. במהלך האישפוז, לאחר שחלה התקדמות כלשהי, יתאפשר לכם להוציא את המטופל לביקורים בביתו, בעיקר בסוף השבוע. זו הזדמנות טובה לבדוק כיצד הוא מצליח להסתדר: האם הבית מונגש מספיק או שדורש התאמות משמעותיות או שבכלל האופציה העדיפה היא מעבר דירה או מגורים במוסד סיעודי? האם יש ציוד ניידות שנדרש (רק תביאו בחשבון שבשלב הזה קופת החולים עוד לא תממן הנגשה וציוד ניידות ושיקום, אלא רק לאחר סיום האישפוז)? האם נדרש כוח עזר בבית, בדגש על הלילות?

4. 
   

גם אם יש בכם תיקווה גדולה שיכולותיו של המטופל להשתקם יביאו אותו בסיום השלב האישפוזי לעצמאות תפקודית, עדיף להכין את עצמכם ואת הבית למצב שבו המגבלות משמעותיות, כדי לא להתקע בשיחרור ללא פתרונות מתאימים.

ההודעה על סיום האישפוז תגיע כשבועיים לפני המועד הקובע. למרבה הצער, אך באופן טבעי, משפחות רבות מתכחשות למועד שנקבע לשיחרור, מתוך אמונה שיצליחו לדחות אותו. לרוב הן לא מצליחות בכך, או מקבלות דחיה של ימים ספורים בלבד, ומגיעות לשיחרור בלי שהבית מוכן. לכן אנחנו ממליצים לא להמתין להודעה על מועד השיחרור, אלא להניח מהרגע שהתקבלתם למוסד השיקומי או למחלקת השיקום שמשך האישפוז יהיה שבועות ספורים ועליכן כבר להתחיל להיערך לשיחרור.

שלבים ראשונים של ההתמקמות בבית בסיום האישפוז 

 החזרה הביתה עלולה להיות מלווה ב"נפילת מתח" כעבור זמן קצר, כשיתברר שהציפיה לחזור לחיים הקודמים לא מתממשת, בגלל הבדלי היכולות בין העבר להווה. איך לעבור את השלב הראשון היטב?

הנה כמה המלצות:

א. בנו את המשך השיקום בקהילה בעודכם באישפוז  - אמנם קופת החולים מתעדכנת ומשבצת לשיקום בקהילה רק לאחר השיחרור, אבל צאו מנקודת ההנחה שלעולם היא לא תתן את כמות הטיפולים המספקת והתחילו לבנות מעטפת נוספת, באמצעות עמותות ו/או מטפליםות פרטייםות. אנחנו לא רוצים להגיע למצב שבו המטופל השתחרר כבר לביתו אבל ממתין ימים ולפעמים שבועות לקבלת המשך הטיפול מהקופה.

ב. גבשו צוות – אי אפשר להסתדר לבד. גם אם אתם מלאי אהבה ורצון טוב. השחיקה שלכם תואץ אם נטל המטלות עליכם יהפוך לכבד מדי. נדרשת עזרה ומתפקידכם לנהל אותה. כן, מעכשיו אתם מנהלי אירגון קטן. תפקידו של "מנכ"ל השיקום" הוא לא לטפל בחולה בכוחותיו בלבד, אלא לתכלל את הטיפול: להשיג את כוח האדם, בין אם הוא בתשלום ובין אם משולבים בו מתנדביםות, להבין מה היעדים השיקומיים, להקצות לצוות הזה משאבים ולסנכרן את הפעילות שלו. זה לוקח זמן, יהיו טעויות בדרך, אבל החשוב כאן הוא להבין את העיקרון: יש הבדל בין לטפל לבין לנהל טיפול. אתם המנהלים של הטיפול ביקיריכם וככאלה אתם זקוקים לצוות

ג. לו"ז לו"ז לו"ז, סדר סדר סדר – אחד הדברים שמסייעים להחזיר לחולה שכל עולמו טולטל איזושהי תחושת שליטה במציאות זה לבנות לו/איתו סדר יום ברור וצפוי ככל האפשר. ההסדרים הקבועים יוצרים תחושת ביטחון ש"אני יודע מה הדבר הבא על הפרק". אנחנו ממליצים לכם ליצור טבלה של ימות השבוע, מחולקת למשבצות של שעתיים לכל היותר, שבכל משבצת כתוב מה המטופל צריך לעשות, גם אם ה"עשיה" היא נימנום או קריאת ספר או אכילה. אם המטופל במצב שבו הוא מסוגל לקרוא – הדפיסו לו את הטבלה השבועית. אם הוא ברמה קוגניטיבית שהוא מסוגל לקחת בגיבוש הטבלה חלק – שתפו אותו עד כמה שניתן. אם הוא אפילו מסוגל לתפעל טלפון סלולרי – דאגו שיכניס לעצמו תזכורות לסדר היום ליומן הסלולרי.

הדבר נכון גם לגביכם כמנהלי שיקום: מעבר להיכרות עם הלו"ז של המטופל, יהיה עליכם לפחות בחודשים הראשונים לעסוק בסידורים רבים שכרוכים בשיבה הביתה, ואלה עלולים להפוך לעירבוביית מטלות משתקת. פרקו את המטלות הגדולות למטלות קטנות יותר, שבצו ביומן מועדים קבועים לחידוש של זכאויות ותשלומים/תורים רפואיים. ככל שהניהול שלכם יהיה כזה שנסמך על טבלאות ולו"זים קבועים – כך יואט קצב השחיקה שתחוו.

זה בסדר אם טבלת הלו"ז לא תהיה מלאה לחלוטין בשבועות הראשונים לאחר האישפוז, זה תהליך הדרגתי. עם זאת, אמצו את מנהג עריכת הטבלאות כבר מהאישפוז כדי לסגל לעצכם שיטתיות בעבודה. 

שלבים מתקדמים בשיקום לאחר החזרה הביתה:                                                 

א. הפיכת השיקום לפונקציונאלי – במהלך השיקום באישפוז המטופל תירגל פזיותרפיה/ריפוי בעיסוק/קלינאות תקשורת וטיפולים נוספים שאמורים לסייע לו לבנות מחדש יכולות תיפקוד יומיומיות. הבעיה היא שמדובר ב"תירגול על יבש", קרי: תירגול בסביבה שאיננה הסביבה שבה יחיה את המשך חייו. כך שלמעשה, התירגול ה"אמיתי" מתחיל כשחוזרים הביתה. זו הסיבה שכדאי לתרגל עם המטפלות הפרא-רפואיות גם בסביבה הביתית ולבנות את הטיפול כך שידמה מצבים אמיתיים: התלבשות והתפשטות, אכילה בעזרת סכו"ם, קימה מהמיטה או מהכורסא בסלון עם או בלי אביזרי עזר, בניית סדר יום וכד'. לפעמים המרחק בין ביצוע עצמאי של פעולה לתלות בזולת הוא שיפור של זוית שורש כף היד בעשר מעלות או חיזוק קל נוסף של שרירים מסוימים בגוף. השיפור הזה יכול להיות מושג בעבודה יומיומית על טכניקות ביצוע של פעולות היומיום. כמובן שכדאי ששיקום יכלול גם פעולות שמשפרות יכולות פונקציונאליות אבל מושגות בדרך של חוויה: כך, למשל, הטיפול באמנות שחווה בן זוגי סייע למוטוריקה העדינה שלו להשתפר ושיפר את היכולת שלו להשתמש במזלג. כך או כך, אל תסתפקו רק בשעות הטיפול בתשלום/של קופת חולים ושלבו בלו"ז של המטופל תירגול עצמאי או בליווי בן משפחה/חבר/מתנדב של אותן פעולות פונקציונאליות. 

ב. אל תעשו עבור המטופל את מה שהוא עשוי להצליח לבצע בעצמו - החמלה שלנו כלפי החולה והרצון לעזור לו עלולים לחבל בבניית עצמאותו מחדש. לפעמים – והדבר שכיח במיוחד אצל מטפליםות סיעודייםות – גם חוסר הסבלנות שלנו להמתין למטופל עד שיבצע באיטיות וגמלוניות פעולות מסוימות, עלול להוביל אותנו לבצע את הפעולה במקומו. ובכן, כוונות טובות לא בהכרח מובילות למעשים נכונים וזו דוגמה מובהקת לשגיאה שעלולה לעלות לכם ביוקר. 

כשבן זוגי עבר את האירוע המוחי הוא היה רק בן 39, מוקף במשפחה גדולה ותומכת וחברים מסורים ונאמנים. כולם רצו לעזור לו בפרט ולנו בכלל. בנוסף, מרגע שיחרורו מבית החולים מתגוררים בביתנו מטפל סיעודי זר, שהוא הדמות שבן נמצא איתה רוב היום. למרות שלאורך השנים בן זוגי הצליח בתהליך מפרך ויקר להחריד לשקם חלק מיכולותיו, כמו היכולת לקום מהספה בסלון וללכת לשירותים לעשות את צרכיו או ללכת למיטה לתפוס תנומה – עדיין שמתי לב שהוא מבקש מהוריו או מהמטפל לסייע לו ואלה לעיתים מסייעים לו בקימה אפילו בלי שהתבקשו. הוא הואכל ע"י אוהביו גם כשהיה מסוגל כבר לאכול באופן עצמאי, מעולם לא נדרש להתמודד עם תחבורה ציבורית ושנים גם היה תלוי בי לחלוטין כדי לדעת איך יראה המשך יומו. איזו טעות איומה. הרגלנו את בן זוגי, שגם פגוע קוגניטיבית, להאמין שהמסוגלות שלו קטנה מכפי שהייתה באמת במקום להדגיש את פוטנציאל ההתקדמות לעצמאות ולדרוש – גם אם לעיתים בתוקף – שיתאמן שוב ושוב על ביצוע עצמאי של פעולות היומיום. הוצאנו מאות אלפי שקלים על טיפולים שאמורים היו להוביל אותו אל היעד שבמקביל חסמנו את דרכו אליו בעצמנו! רק כעבור כמה שנים, כשהבנתי את גודל הטעות, שיניתי את התנהגותי והתחלתי לדרוש מבן לנסות לבצע לבד דברים שביקש ממני סיוע בהם. אלה היו פעולות שהוא כמובן ביצע גרוע מאוד בפעמים הראשונות, אבל כדי להשתפר היה הכרח שיחווה גם את התיסכול מהכישלון לבצע בהצלחה את הפעולה כבר בנסיונות הראשונים. הוא צעק, הוא בכה, הוא נעלב, אבל הוא נאלץ להפנים את הסדר החדש שבו הוא מקבל סיוע אך ורק בפעולות שביצוע שגוי שלהן עלול לסכן אותו מיידית ומשמעותית. אל תהיו כמוני, אל תחכו שנים, גם אם המטופל מבוגר מאוד. מנגד, שימו לב גם שהרצון של החולה בעצמאות נמצא בהלימה ליכולותיו ולא מוביל אותו ליטול סיכונים מיותרים, כמו נהיגה כשחושיו ויכולותיו המוטוריות לקויים, צעידה מחללים רטובים ללא תמיכה (סכנת החלקה) או שימוש בכלי מטבח לא מותאמים כמו סכינים או תנור.