שיקום: למה כדאי להרחיק את אמא מהשיקום של אבא ואת סבתא מהשיקום של סבא?

הטבלה לא משקרת - למעלה משני שליש מבני המשפחה המטפלים הם נשים. כשגבר נאלץ להיות בן משפחה מטפל בד"כ הוא יקבל סיוע משמעותי יותר בתפקיד מאישה שממלאה תפקיד דומה.

 במקרים רבים החולה הוא קשיש. בנות הזוג, קשישות גם הן, מתעקשות להיות המטפלות העיקריות או נגררות לתפקיד הזה בגלל ציפיית החברה. מצב זה הרה אסון: גילן המאוחר, היעדר אוריינות דיגיטלית ושילוב של לחץ ודיכאון עלולים להעמיד את הנשים האלה בתוך זמן קצר בסיכון משמעותי לבריאותן.

הבעיה היא שתחושת המחוייבות של הנשים האלה עלולה להיות כל כך גדולה עד שהן עצמן יסרבו להרפות וידרשו להיות לאורך שעות ארוכות עם המטופל באישפוז ולאחר מכן לא ימושו ממנו גם כששב הביתה. אם אתם הילדים של אותן הנשים, הסיכוי שלכם להצליח לגרום לאמא לסגת קצת נמוך מאוד ואם תשתמשו במילים: "את חייבת לדאוג לעצמך" הוא כבר יורד לאפס. עד כדי כך זה לא משכנע. הדרך היעילה יותר לעשות את זה היא לקבוע עובדות בשטח: להודיע לאמא שמכאן ואילך בימי שני מעשר בבוקר ועד שתיים בצהריים (לדוגמה) אתם אלה שמחליפים אותה ושתקבע לעצמה סידורים לאותם מועדים. אל תגידו לה "תקבעי לעצמך תור לקוסמטיקאית/פגישה עם חברות/פילאטיס" בשלב הראשון, כי זה יראה לה כמו פינוק ויסב לה נקיפות מצפון. תהיו קצת יותר מתוחכמים: צרו לה תחושה שלמעשה בשעות ה"חופש" האלה היא מטפלת במחוייבויות אחרות שלקחה על עצמה – בנכדים, בעסק המשפחתי, בקניות הביתה.

לפעמים גם זה לא יצליח ואז יש צורך להיעזר בגורם חיצוני שנתפס מבחינת האישה כסמכות אמינה ש"מצווה עליה" לסגת: קרה לנו שביקשנו מרופאת משפחה או מהעובדת הסוציאלית להסביר לבת הזוג את סיכוני השחיקה וגם אנחנו בצוות החמ"ל ניהלנו לא מעט שיחות כאלה. לפעמים היה קל יותר לאישה לשמוע ממני, אישה שנמצאת במצב דומה, מה כדאי לעשות יותר מאשר לשמוע את הדברים מילדיה או ממישהו שלא התנסה במערבולת הרגשית שמשבר רפואי יוצר.