כשיקירנו הופך לחולה התלוי בזולת מיד אנחנו מתמלאים נקיפות מצפון: איפה טעיתי? מה יכולתי לעשות כדי למנוע את המצב הזה? ועכשיו כשחלה, מה אני יכול לעשות כדי לתקן?
אנחנו מוכנים לתת הכל כדי להחזיר את הגלגל לאחור. הדבר נכון שבעתיים אם בגלל האירוע הרפואי החולה חווה שינוי משמעותי גם קוגניטיבית או נפשית.
בסרטון אחר הסברנו שהחוויה שלנו כקרוביו של החולה היא אבל לכל דבר. בתוך החוויה הזו משתוללות להן נקיפות המצפון ומבקשות להלחם מלחמת חורמה בהבנה שחל כאן שינוי לכל החיים. בהבנה שגם אם המצב ישתפר – לעולם לא נחזור לנקודה שלפני קטיעת החיים כפי שאנחנו מכירים אותם, לאיש שהוא היה פעם, לחיים שפעם חיינו. נקיפות המצפון האלה יצרחו בתוכנו:
לא, אסור לי לחשוב ככה. האיש שהכרתי פשוט כלוא בתוך האדם החדש הזה ואם אחשוב אפילו לרגע אחרת, אם אפנים שהשינוי הוא לא רק זמני, הרי שהרמתי ידיים וויתרתי עליו. זה לא מוסרי מצידי. אני חייב להלחם כדי להחזיר אותו להיות מה שהוא היה. לכן אני אשעה עכשיו את כל חיי ואתמסר לנסיון העיקש להחזיר את אהובי לחייו הקודמים, ליכולותיו הקודמות, לאישיות שהייתה לו. אני אוותר על מקום העבודה שלי, אני אפסיק להתראות עם חברים, אני אזניח את ילדיי – הכל כדי להתפנות למשימה הזו. אבל האם למשימה הזו יש סוף? האם אי פעם היא תוכתר בהצלחה? איפה עובר הגבול בין מאמץ ראוי לשקם ולטפל לבין התאבדות על מטרה בלתי אפשרית?
הנה הדבר הטוב היחיד שיש לי להגיד על נקיפות המצפון שלי: הן הוכחה לזה שיש לי מצפון. אבל זהו, פה נגמרים לי הדברים הטובים. נקיפות מצפון הן יועץ רע מאוד כשאנחנו נדרשים לקבל החלטות על חיינו ועל חיי הזולת.
בימים הראשונים לפעילות של החמ"ל, בשעת לילה מאוחרת כשעמדתי לצאת מהמשרד, קיבלתי טלפון מחני. אבא שלה מאושפז במצב וגטטיבי בעקבות אירוע מוחי קשה. הוא איש מבוגר, כבר חצי שנה שהוא לא בהכרה, כל הבדיקות מראות שהסיכוי שאי פעם יתעורר קלוש ואם יתעורר כנראה לא יצליח לעשות דבר חוץ מלבהות. זה מצב נורא. לא יכולתי אלא להשתתף בצערה הכבד על האיש שהיה גבר משכמו ומעלה.
חני סיפרה לי שכבר חצי שנה היא לא זזה ממיטתו. חצי שנה שהיא נלחמת לתת לו טיפולים שלא יועילו, להעביר אותו למחלקות הלא נכונות, להשיב אותו להכרה שעלולה להיות קשה ומייסרת בעוד שכשהוא בתרדמת הוא לא סובל. בפרק הזמן הזה היא לא ראתה כמעט את ילדיה, היא פרשה ממקום עבודתה והשעתה כל פעילות שאיננה התמסרות טוטאלית למצבו של האב. חני הבינה שהאיש שהכירה לעולם לא יחזור, אבל המחשבה לשחרר אותו ואותה נראתה לה הפקרות איומה. בחמשת שלבי האבל היא נתקעה בשלב השלישי - המיקוח , ואותו ארזה בערימות של נקיפות מצפון.
ביקשתי ממנה לדמיין אם אבא שלה היה מתעורר עכשיו ורואה אותה ככה – מה הוא היה אומר? היא העריכה שהוא כועס על זה שהילדים נשארו לבד, בלי אמא ומבקש ממנה להניח לו ולטפל בהם. הם כאן והם צריכים אותה. ביקשתי ממנה לעשות את מה שאבא שלה היה רוצה, כי הקול הזה מייצג את האינסטינקט הבריא שהוחבא תחת ערימות של נקיפות מצפון.
מגיעים אלי ילדים של פגועי ראש, שלמעשה כבר אינם ילדים אלא בני 30 ו 40 ולפעמים יותר. הם עברו את שלבי האבל על האבא הפגוע, אבל עכשיו הם מודאגים מאמא: היא לא יוצאת מהבית ונשארת לידו כל הזמן, היא לא רואה חברות, כל החיים שלה נכרכו בשלו. הילדים מפחדים שבמקום שיאבדו הורה אחד, שגם זה רע לכשלעצמו, הם עלולים לאבד בסוף שניים. הם צודקים. אמא שלהם בסכנת שחיקה שעלולה להוביל אותה למתח ודכאון, ארועי לב וארועים מוחיים. אבל מה לעשות שהיא לא מוכנה לשחרר את הטיפול לאנשים נוספים?
הפעולה הנדרשת במצב כזה היא התערבות חיצונית. הילדים לא יצליחו לשכנע את אמא בעצמם. אני תמיד אשאף לערב גם אנשי מקצוע מהתחום הרגשי – פסיכולוגים רפואיים, עובדות סוציאליות עם הכשרה בנושא או אפילו מטפלים רוחניים כשמדובר באנשים שמתחברים לסוג כזה של תמיכה. ויש עוד דרך: להכיר לאמא הזו, או לכל אדם שנמצא במצב הזה, מישהו שהיה שם. לאישה בת 70 שסועדת כבר שנתיים גבר אחרי שבץ אכיר בת 70 אחרת שאצלה זה כבר קרה לפני עשור והיא הצליחה לשקם את חייה. לבת זוג צעירה של גבר חולה אכיר בת זוג אחרת מרקע דומה עם טמפרמנט דומה. זה לא תחליף לטיפול מקצועי, אבל זה כן יכול לספק הבנה והזדהות שהסביבה לא יכולה לתת.
אבל הוא לא איזה מצב אצילי ומוסרי במיוחד. הוא סבל. החיים שלכם, כבני משפחתו של החולה, השתנו, אבל הם לא נגמרו. במצב החדש הזה אנחנו צריכים ללמוד גם לשחרר כדי לנהל חיים שיש בהם גם קשר עם העולם הבריא, הלא מוגבל, אפילו שנדמה לנו שהוא הפך לשונה וזר, אפילו שאנחנו לפעמים מקנאים בו. אנחנו צריכים ללמוד לחיות עם נקיפות המצפון ולא לתת לנקיפות המצפון לחיות במקומנו. אנשים שהיו במצבנו יכולים לעזור לנו בזה, לאט לאט, בהדרגה.
אם יש לכם עוד שאלות – פנו אלינו לחמ"ל. היינו בסרט הזה, אנחנו מכירים אותו היטב.